פסק-דין בתיק ע"פ 3162/08

1.         המשיב הורשע לפי הודייתו בביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ובסטיה מתכנית, עבירות לפי סעיפים 204(א), (ב), (ג); 208, ו 218 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965. הוטל עליו קנס בסך 12,000 ש"ח או 240 ימי מאסר תחתיו, הוא חוייב בכפל אגרת בניה בסך 9,840 ש"ח, וכן הוצאו צו הריסה וצו איסור שימוש, שייכנסו לתוקפם 30 חודשים לאחר מתן גזר הדין מיום 15.1.08.

            המדינה מערערת על קולת העונש בגזר הדין.

2.         מדובר בבניית בית מגורים בשטח של 160 מ"ר, מקירות בטון ובלוקים בכמאנה הצפונית, סמוך לכרמיאל.

3.         לבית המשפט קמא (כב' השופט זיאד סאלח, בית משפט השלום בעכו, ת"פ 21236/06) הוגשה תמונה המראה את הבית שנבנה בלא היתר (ת/1), והתובע הסביר כי מדובר בבניה בשטח נרחב, בקרקע חקלאית. הבניה נעשתה שעה שעומדים בעינם הליכים להכשרת תוכנית להסדרת הבניה בישוב האמור, ונטילת החוק בידיים, כפי שעשה המשיב, היא "דבר שיש בו כדי לפגוע במרקם התיכנוני ולסכל מהלכים תכנוניים ולפגוע באינטרסים של תושבי הכפר כולו." במקרים דומים, כך הסביר התובע, הוטלו קנסות של אלפי מאות שקלים, ואף אם הליכי התכנון משתהים יתר על המידה, אין זה מצדיק הקלה בעונש.

            הסניגור ציין שאמנם אין להקל ראש בחומרת העבירה שבוצעה ע"י המשיב, אך ישנן במקרה דנן, כדבריו, "נסיבות חריגות ומיוחדות ביותר" המצדיקות הקלה בעונש: הבנין נבנה בתוך גבולות המגרש אשר לפי התוכנית הקיימת, לכשתאושר, מיועד לבניה; הליכי התכנון מתעכבים, ותושבי כמאנה נאלצו לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק, שתמך בעמדתם, ואילו הרשויות לא עמדו בנדרש, ואף היה צורך להגיש לבית המשפט העליון, בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט, כדי לאלץ את ועדות התכנון לעשות מלאכתן בזריזות הראויה (בג"ץ 7960/99, בג"ץ 6032/99).

            המערערת טוענת כי העונש אינו עומד ביחס מתאים להיקף הבניה; אין בו יסוד של הרתעה; הוא חורג לקולא, הן כשלעצמו והן בהשוואה למקרים אחרים, ולפיכך יש להתערב בעונש, ולהחמירו. ב"כ המשיב מבקש כי לא אתערב בעונש, לאחר שבית המשפט קמא מצא לנכון להקל, תוך התחשבות במחדלי רשויות התכנון שהקשו מאוד על מצבו של המשיב שנזקק לבניה, לצורך מגוריו.

4.         כב' השופט סאלח ציין בגזר הדין כי "תופעת הבנייה הבלתי חוקית היא תופעה נפוצה וגם לא ראוייה וכי על הרשויות, לרבות הרשות השופטת, לעשות על מנת למגרה או למצער לצמצמה." יחד עם זאת, הוא לקח בחשבון את הנסיבות לקולא; התיחס לכך שמדובר ב"ישוב בהתהוות"; ציין את מחדלי רשויות התכנון, ולקח בחשבון כי "הזכות למגורים במדינת ישראל הינה חלק מזכויות היסוד של האזרח והיא בבחינת זכות חוקתית", כדבריו. עוד ציין, כי "בימי קור אלה שמענו על אנשים שאין להם קורת גג וראינו גם על המרקעים הכיצד רשויות התכנון יוצאות מגידרם על מנת למצוא להם מחסה מפני הקור, ...". הוא ראה קושי בכך שהיענות לבקשות התביעה פירושו "משלוח הנאשם ובני ביתו למגורים בחיק הטבע."

שיקולים אלה הביאו את הערכאה הראשונה להקל בעונש, כפי שהוטל בערכאה הראשונה.

5.         בטיעונים בפני חזרו למעשה הצדדים על טענותיהם שבערכאה הראשונה. המערערת הדגישה את היקף הבניה שבנה המשיב שלא כחוק ואת הצורך בהרתעה, שעה שבניה בלתי חוקית מסכלת את יישום תוכניות הבניה העומדות לקראת סיום הליכי התיכנון והאישור, ויש למנוע את העמדת המתכננים בפני עובדות מוגמרות. לעומתה, הדגיש שוב ב"כ המשיב את מצוקת המשיב, ואת מחדלי רשויות התכנון והשתהותם הבלתי סבירה בנקיטת הליכי התכנון, ובאישור התכניות, חרף פסיקת בג"ץ.

6.         כל אדם בר דעת יודע, כי אין לבנות ואסור לבנות כל מבנה של קבע, בלא שהוא מחזיק בידו, היתר בניה, כדין. רבות הטענות המועלות כנגד רשויות התכנון, ויש אכן מקרים לא מעטים בהם ניתן לומר שבטענות אלה יש ממש. אולם, אין בכך כדי להכשיר את עבירת הבניה. לכל היותר, במקרים מיוחדים קיצוניים ונדירים, יש בכך כדי לבסס טענה לגבי הקלה מסויימת בענישה, אך הכלל הוא כי מי שנוטל את החוק לידיו ובונה בלא היתר, חייב לתת על כך את הדין, והדין מצדיק ענישה מחמירה שעה שהבניה היא בהיקף נרחב, תוך יצירת עובדות מוגמרות.

            הליכי התכנון בכמאנה אמנם השתהו יתר על המידה, אך, מצד שני, היה על המשיב לקיים את החוק, ולהמתין בבניה עד לאישור התוכניות ועד לקבלת היתר, תוך שיכול היה גם כן, לנקוט בהליכים מינהליים, לשם זירוז הליכי התכנון. מי שבונה בית כדוגמת זה שבנה המשיב, בלא היתר, צופה מראש כי ייענש חמורות, על מעשהו ולוקח זאת בחשבון.

            יחד עם זה, יש לציין שכאן מדובר במקרה מיוחד שאף הצריך הליכים בבג"ץ שקבע (ביום 5.9.01) כי "יש לצוות על הועדה המחוזית להגיש תכנית הרחבה לתכנית המתאר תוך שמונה עשר חודשים מהיום" ובהחלטה נוספת של בג"ץ מיום 19.12.05, בבקשה לפי פ. בזיון בית המשפט, ניתן לראות אישור מה למחדלי הרשויות, בקיום הציווי של בית המשפט העליון.

7.         יש איפוא בענייננו, שיקולים לכאן ולכאן באשר לעונש. מצד אחד, הצורך בהרתעה מפאת היקף הבניה הנרחב והעמדת רשויות התכנון בפני עובדה מוגמרת. מצד שני, סיטואציה מיוחדת הנוגעת למחדלי רשויות התכנון אף אל מול ציווי בית המשפט העליון.

            לאחר ששקלתי בדבר, החלטתי לקבל את הערעור בחלקו: היקף הבניה הנרחב וצורכי ההרתיעה מצדיקים הטלת קנס בשיעור הולם, ואני מעמיד את הקנס ע"ס 24,000 ש"ח במקום הסכום של 12,000 ש"ח שפסקה הערכאה הראשונה. את תקופת הכניסה לתוקף של הצוים, אני מקצר לתקופה של 12 חודשים, מיום מתן גזר הדין בערכאה הראשונה. לנוכח מחדלי התכנון, אני מבטל, מאידך, את החיוב בתשלום כפל אגרת הבניה, ומעמידו על סכום האגרה ללא הכפל.

            שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

המזכירות תמציא העתק הפסק לצדדים, בדואר.

ניתן היום ה' בניסן, תשס"ח (10 באפריל 2008) בהעדר הצדדים.